אז למה גברים מעדיפים נשים צעירות?

אני אישית דווקא למדתי את סודות האשה הבשלה, ומי שחווה את זה לא ימהר לוותר. אבל הלכתי לשאול אחרים מה מושך בעלומים. אז ככה: התמימוּת, ליטוף האגו, החזרה לנעורים, ואין להקל ראש גם בציצים עומדים וחצופים. הקוסם חוקר
שאלתי מסביב, לא רק את המעגל הקרוב, בדקתי גילים שונים, מקצועות חופשיים מסוגים שונים, חלק נשואים, רובם בעצם נשואים. מעטים התקוממו נגד עצם השאלה הזאת. "מי בכלל אמר שזה נכון? אני אישית לא חושב ככה". לא התווכחתי עם אף אחד.

רק אחד עזר לי בניסוח והעלה שאלת משנה לגבי השאלה המקורית ששאלתי. הוא בעצם פיצל את הנושא לשני דיונים:

  • מדוע גברים מעדיפים נשים צעירות מהם?
  • מדוע גברים מעדיפים נשים צעירות?

התמקדתי בשאלה השנייה, "מדוע לדעתך גברים מעדיפים נשים צעירות?" כמעט כל מי שענה, נתן תחושה של שור שראה את הבד האדום. כולם קפצו על השאלה בשמחה.

רק עוד רגע, וידוי קטן: אני אישית למדתי את סודות האשה הבשלה, ומי שחווה את זה פעם אחת לא ימהר לוותר. הריגוש ותחושת "בן ה-18" במפגש נעורים סוער יש להם את הקסם שלהם, אבל זה טריק זול לעומת הרגישות והמורכבות של הכישוף הנשי שמבשיל.

הנה ממבחר התשובות של הגבר הישראלי המצוי (בסביבתי):

איש רוחני המלמד הליכה על גחלים לוחשות ענה לי: "כדי לשחרר את הילד האלוהי ולהעלות את הערך שלך". הוא נתן כדוגמה את האינסטלטור שלו, שמסתובב כמו תרנגול עם מישהי צעירה במיוחד.

גבר אחר, שחצה כבר את 60 שנותיו ואוהב בכל ליבו את זוגתו המבוגרת ממנו, חייך בשקט ואמר, "כי הם מפחדים מהעוצמה הנשית. על מנת להתמודד עם אשה בשלה אתה צריך ערך עצמי גבוה, שלרובנו אין".

איש צבא לשעבר נעץ מבטו בנקודה לא ברורה, אמר "בשביל הנוסטלגיה, זה מעלה זכרונות נעימים, תמימות. בצעירות נותנות יותר, יש להן נכונות. אשה מבוגרת עושה שיקולי כדאיות" וחזר להביט בי בעצב.

איש מחשבים, צעיר לשעבר, אמר "כי אשה צעירה לא שואלת יותר מדי, לא מבקשת יותר מדי, מסתפקת במועט". והוסיף: "זה יותר אנרגיה, יותר כיף, וחוץ מזה, הציצי מדליק, קטן חמוד ועומד חצוף".

"אפשר להשתטות איתן, הן מתלהבות משטויות"

עיתונאי אחד ענה בלי לחשוב פעמיים: "בגלל הבטן השטוחה, היא צועקת יותר, בתולית ועדינה. וגם יש להן סבלנות, אפשר להשתטות איתן, הן מתלהבות משטויות, בשנייה שהיא מתפשטת זה מחזיר לך את הנעורים האבודים שלך".

פסיכולוג אחד ענה בלי היסוס: "בגלל הפחד מפני המוות, האשליה שאם תהיה עם צעירה תישאר צעיר לנצח".

איש מחשבים צעיר ואופטימי אמר: "כי הן משוועות לֶרֳצות, חסרות ניסיון, אפשר ללמד אותן, לקלקל אותן".

מנכ"ל אחראי במיוחד היה לרגע מודאג מהשאלה, אחר כך ניסה להבין את המטרה. "תלוי", הוא התפתל, "אם זה בשביל סטוץ אז התשובה ברורה – בגלל הנעורים, בגלל הטריוּת. אבל אם זה בשביל החיים עצמם, רק נשים בוגרות".

זקן אחד אמר לי: "מה, לא מספיק לך הקופת-חולים שלך, צריך ללכת לשתיים?"

מטפל הוליסטי: "ברור לגמרי, מעבר לעור החלק והמראה המלבב, הבונוס האמיתי הוא שתוך זמן לא ארוך במיוחד היא תטפל בך, ולא אתה בה, ברוב המקרים".

מוזיקאי אחד ענה בקצרה ובנחישות: "בגלל הריח".

קוסם מתחרה היה באותו כיוון: "בגלל הטעם, הטריות, תחושת הניילונים שעל המושבים".

צייר אחד שתק ארוכות ולבסוף ענה – "בגלל הצל שהצעירות עושות, הוא דק יותר ונעים למגע".

פילוסוף אחד ממש כעס עלי וניתק את הטלפון.

המוכר בקיוסק ענה במהירות מפתיעה, "בגלל החדירה, שהיא יותר מהירה, הצעירות משתוקקות יותר ולא צריך להתעכב".

טכנאי מטוסים (במיל) ענה שזה כדי להשיג את הבלתי אפשרי, בניגוד להיגיון ובעיקר בגלל הפאסון. אחר כך הוא צחק ואמר "גמישות חסדים".

כוכב עולה בהנחיית תוכניות ילדים מסר את משנתו הסדורה והמקיפה: "לאשה צעירה יש נפש צעירה, זה מאפשר לך להרגיש צעיר יותר, ואסור לשכוח שזה משכיח ממך את העובדה שאתה גדל. צעירה תרצה להוכיח לך שיש לה ניסיון ותהיה חדורת מוטיבציה להראות שהיא שווה ומנוסה. חוץ מזה, גברים אוהבים 'לחנך', 'לעצב' מיניות, ואשה צעירה תהיה תמיד קשובה. יש גם את עניין ה'פרו ורבו'."

בהקשר זה סוכן ביטוח אחד הראה לי את ההסתברות הנכונה להתרבות, כולל גרף משכנע שמראה פוריות ביחס לגיל, וגידף על הקושי שלו כגבר כרסתן ומקריח למצוא נערה מתאימה להזדווגות .

חבר מהמגזר הערבי אמר: "גברים מבוגרים רוצים אשה צעירה כי הם טיפשים וחסרי ניסיון בחיים".

"השקעה נכונה, המשמרת את הנעורים והחיוניות"

איש נדל"ן אמר שזאת השקעה נכונה, המשמרת את הנעורים והחיוניות, יש את המשובה ופריקת העול. אפשר לשכוח ממחויבות (שיש כלפי נשים מבוגרות יותר), והכי חשוב – זה משכיח את הגיל שלך.

ילד אחד בן 12, אולי נער, ששמע במקרה את השיחה שלי, ענה מבלי שנשאל בכלל: "מה זאת אומרת? זקנות לא אוהבות את זה".

הדוור שלי ענה (בחיי!): "עניין של מיקוד… כי זה מגיע יותר מהר לכתובת הנכונה".

אמרגן מזדקן אחד אמר: "זה טוב לעסקים, זה מושך קהל, אבל זה מאוד מעייף וכמעט בלתי אפשרי".

ושאלתי גם אשה אחת שאני מכיר, בשלה, חכמה במיוחד וחושנית בטירוף, למה נשים מבוגרות יעדיפו גבר צעיר? היא לא התחכמה, לא הוסיפה או סייגה, פשוט חייכה וענתה: "בגלל הקושי".

פורסם בערוץ יחסים ynet

ככל שהזמן עובר, היא מתאכזבת ממני לטובה

אהבה, מתאכזבת לטובה

אהבה, מתאכזבת לטובה

אחרי הכוס השנייה היא כבר כל כך טיפשה שהיא מתחילה לדבר הפוך. וכמה שהיא טיפשה ככה היא רגישה. לפעמים היא מגזימה, צוחקת מלטפת ומנשקת אותי, אומרת שהרוק שלי מתוק. היא מעצבנת אותי רק כשהיא חושבת שאני מתוק
היא ללא ספק הכי מצחיקה שפגשתי, מצחיקה אותי למרות שהיא כבר שמה לב לעובדה שאני צוחק בקול רם רק לעיתים נדירות. "עניין של זמן", התנצלתי, "בשביל לצחוק צריך לגעת בפחד". הזמנתי אותה לגעת וללטף לי את הפחד, היא עוד לא נתנה לי תשובה, או שלא הבנתי.

 

אני מצחיק אותה בקלות, הצלחתי לקרוא במהירות את מפת הפחד שלה. נראה שאני נוגע בנקודות המפתח, היא מבקשת שלא אוריד את ידי ממנה. קשה להוריד ממנה את הידיים.

ערבבנו את הילדים מהתחלה, בלי לפחד. בהתחלה הוצגנו בפניהם בלי כותרת, לא "ידידים" ולא "מכרים", רק בשמות הפרטיים, בלי הכוונה. אחר כך, שהופיעו השאלות, הם קיבלו תשובה בעצמם, רק מלראות ולהרגיש.

אנחנו דומים, כל כך דומים שזה נהיה נוח, פחות קונפליקטים שדורשים התייחסות. יש לנו טעם זהה בהרבה דברים, גישה דומה למציאות, שנינו בדיאלוג עם הפנטזיה, שנינו אוהבים לחלום על השקט שיבוא.

ברגע אחד הבנו שאנחנו פועלים בסדר הפוך – עוד לפני שעשינו את "זה", ממש בהתחלה, יצא שעמדנו בחדר השינה שלי והיא עזרה לי להחליף מצעים והתפוצצה מצחוק. לא שאלתי, הבנתי מיד. עוד לא ישבנו בסלון, וכבר אנחנו משתפים פעולה עם הציפה של השמיכה. כל מי שמחליף ציפות יודע כמה זה קשה לבד.

היא מספיק חכמה בשביל להיות טיפשה, וכשהיא טיפשה היא מתמסרת יותר בקלות.

כוס יין אדום זה מה שצריך בשביל לקבל אותה טיפשה, אחרי הכוס השנייה היא כבר כל כך טיפשה שהיא מתחילה לדבר הפוך, הכל כל כך הגיוני שאני כבר לא בטוח עד כמה היא באמת טיפשה. וכמה שהיא טיפשה ככה היא רגישה, קולטת אותי אפילו מבעד לענני האלכוהול, לפעמים היא מגזימה, צוחקת מלטפת ומנשקת אותי, אומרת שהרוק שלי מתוק. היא מעצבנת אותי רק כשהיא חושבת שאני מתוק.

היום היא הבינה לגמרי מה זה אומר להתמסר לגמרי, להפקיד את עצמך בידי האחר, לעצום את העיניים ולתת קפיצה באוויר. אני שמח לגלות שהיא עוד קצת בתולה.

היא התאכזבה לא מעט מהמין הגברי, מגברים ומהמין שהם מביאים. הן מדברות על זה, היא והחברות שלה, ומגיעות למסקנות. הן הגיעו למסקנה לא סופית שגברים מזכירים שפני סלע (בן הדוד של הפיל), ולמי יש חשק לטפס על הרים? תוכניות הישרדות בהרים ובגאיות – זה כבר לא מתאים להן. הן מעדיפות טלנובלות עירוניות.

 

אם צריך לעשות בחירות, עדיף לא לבחור.

כשהיא הבינה שהיא לא יודעת לבחור נכון, היא ביטלה את מנגנון הבחירה, ניטרלה את כל הכפתורים. אין יותר אפשרות בחירה או תכנון. היא ניתקה מגע עם הפנטזיות הרומנטיות שלה, אלא שאז למזלה היא פגשה אותי. היא טוענת מראש שהיא לא בחרה או בוחרת בי, אבל נצמדת חזק ועוצמת את העיניים, ממש הדוק כל כך הדוק שאין שאלה.

אני מתגעגע אליה כשאני כותב אותה עכשיו.

היא עוזרת לי להבין נשים כשיש צורך שאבין אותן. בדיאלוגים חשובים עם נשים אחרות, בעבודה או במציאות, היא עוזרת לי בתרגום. היא מתרגמת נפלא מנשית לגברית. זה נותן לי תחושה יותר מאי-פעם שאני מבין אותה כאשה, שדרכה אפתור את הסוד, אגלה את הנוסחה של הנצח. מה שלא עושה את זה קל יותר עבורי.

היא עושה לי את הזמן קל יותר, מפעילה את המפסק הראשי של האופטימיות, דרך עשייתה והצחוק המתגלגל. לא יכול להיות שלא יהיה טוב, אין כזאת אפשרות.

היא מתאכזבת ממני לטובה בכל פעם מחדש. היא לא מתביישת להגיד את זה בקול, היא מפרגנת גדולה, בלי מעצורים, עם המון רגש ומבט ישיר בעיניים, מהסוג שאתה לא יכול לעמוד בפניו. היא גילתה שאני בכלל בלונדיני, ושמאחורי מסגרת המשקפיים שלי מסתתרות זוג עיניים בירוק עז וגבות בהירות, כמו של בלונדיניים.

היא מבשלת נהדר, כי היא אוהבת את זה. מזמן לא פגשתי אשה שאוהבת לבשל, נהנית מעצם העשייה הזאת מבלי להפוך את זה לשאלה פמיניסטית.

 

בכל פעם שאנחנו נפגשים היא מנסה להסביר לי מה זה "פמיניזם נאור". אני עושה את עצמי לא מבין, אוחז בה בחוזקה בעדינות, מסתכל בכחול הזה בעיניה ופשוט טורף אותה לאט. ככל שאני טורף יותר, פחות חשוב לה להסביר את ההבדל בין המינים ויותר חשוב לה להרגיש אותו.

אין לנו שאלות תפלות, בכלל כמעט אין שאלות מיותרות. היא מאוד אוהבת לתכנן קדימה לטווח הקצר בלבד, כמוני, לנסות ולכוון את מה שיקרה, ללחוץ על האשליה של אפשרות הבחירה בחיים האלה.

אבל אין יום שעובר שהיא לא מזכירה לעצמה בקול שאי אפשר לדעת מה יהיה. היא מוודאת שאני שומע, אני עושה את עצמי מופתע, אפילו קצת מאוכזב, בנות צריכות לשאוף לדעת מה יהיה, לתכנן ולממש.

בעניין המימוש כמו בעניין המישוש מעולם לא פגשתי כמוה. היא מהסוג שעושה, פשוט ניגש ועושה. היא מחליפה דימרים לבד, יורה דבק חם לכל כיוון. יש לה מקדחה משלה, מה שלא מצמצם אפילו במילימטר את הרכות והעדינות שאני פוגש שם, על המיטה בחושך לאור הירח, עדי היחידי שמציץ מהחלון.

היא מרככת לי את הכעס, מפרקת קונפליקטים בעזרת הצחוק, ביד חזקה, בביטחון ובשמחת חיים היא מצליחה להמיס את האבנית ששקעה מסביב ללב, ככה שזה כבר אפילו פחות כואב.

היא בחרה בי.

בזמנים אחרים זה היה סוגר אותי מפחד. עניין של חינוך. בסיבוב הנוכחי זה פשוט לא משנה מי פנה למי, או מתי. היא העזה לפנות, כמעט ישירות. כמה פגישות, בלי שאלות מביכות, או מיותרות, ואנחנו צוחקים ביחד, אני בשקט והיא בקול מתגלגל.

פורסם בערוץ יחסים ynet

לא מדברים עם בנות על פורנוגרפיה, נקודה

אהבה, פורנוגרפיה"סרטים כחולים", קראו לזה פעם בשיחות סלון. יש זוגות שאוהבים לצפות בזה יחד, בשביל להידלק. אני לא מבין מה יכול להדליק בזה, אפילו עם בנים מביך אותי להסתכל על נשים עירומות. הצצה מהסוג הזה היא עניין אישי לגמרי

בנות, זאת עובדה שתכף נתווכח עליה: כל הבנים מציצים פה ושם. לא כל הזמן, אבל רוב הזמן.

היא ישבה מולי בבית קפה, עסוקה בשיחת נשים עם החברה שלה. רגליה היו משוכלות על הכסא בזווית לא הגיונית, היא פיזרה ואספה את שיערה שוב ושוב, הראתה את בית השחי המגולח למשעי שלה. לעולם לא אדע אם זה היה עבורי, אולי ישב בשולחן מאחוריי חתיך הורס שהתעניין, אולי זה היה בשביל החברה שלה, זאת שדיברה בלי הפסקה. למרות שהזווית של הישיבה שלה והצגת החמוקיים היתה לכיוון שלי.

פתאום קלטתי את החצאית שלה, יותר נכון את מה שמתחת לחצאית שלה, את התחתונים הבוהקים, את השיפולים הנסתרים. בהתחלה נבוכתי, אני כאן כדי לאכול משהו, לא לצפות בפורנו בחינם. רך, אמנם, אבל ללא ספק שווה הצצה.

בדקתי שאני מרכיב את משקפי השמש. נזכרתי בשיחה עם האופטיקאי, שהסביר לי שכל כך כהה זה לא טוב. הפניתי מבטי לכיוון שלה, בוהה בחלל החיצון שנגלה לעיניי. לא נדלקתי עליה, היא לא היתה מהסוג שעושה לי את זה, אבל זה פשוט היה שם מונח, היא לא הזיזה את רגליה (חבל) והמשיכה לפזר ולאסוף את שיער הזהב שלה שוב ושוב. באיזשהו שלב נמאס לי, התרגלתי לקצב של האינטרנט, חיפשתי את הכפתור של העכבר, שאוכל לדפדף הלאה, שום דבר לא השתנה בתמונה.

כבר חודשיים אני מתעסק במיצב אני גבר לקראת פתיחת תערוכת פורנוגרפיה אהובתי. בחיפושיי הגעתי אל מרכיב המנורות, לבוש מסוגנן, משקפיים עם מסגרת ירוקה מודרנית, נראה איש משפחה. הוא לא יכול היה להתאפק ושאל "בשביל מה אתה צריך את זה?" עניתי לו "לתערוכה הנושאת את השם פורנוגרפיה אהובתי". "אה, פורנוגרפיה, זה חשוב. באמסטרדם יש מוזיאון כזה", מלמל וחתך את חוטי החשמל בשקט. כן, באמסטרדם יש כמה מוזיאונים מעניינים, יש חנויות המתמחות בפיות, בחייזרים, ואפילו חנות המכילה רק חפצי אמנות פאליים. יש שם יותר חופש, באמסטרדם, אבל הפורנוגרפיה אותה פורנוגרפיה.

לא מדברים עם בנות על פורנוגרפיה, נקודה. בטח פה ושם זה עולה בשיחות חולין. "סרטים כחולים", קראו לזה פעם בשיחות סלון. יש זוגות שצופים בזה ביחד, בשביל להידלק. לא מבין מה יכול להדליק בזה, אפילו עם בנים מביך אותי להסתכל על נשים עירומות. ההצצה מהסוג הזה היא עניין אישי לגמרי.

שמעתי על טרנד או "קיק" שיש, של אנשים שקובעים עם המציץ הקבוע שלהם, ועושים את זה במכונית במקום מוסכם מראש. הוא מרוצה, הם יודעים שיש שם זוג עיניים מרוגש מרגע לרגע. לא שמעתי על מציצנות בזוגות. כאילו שאפשר בכלל להבין מה מדליק אנשים באמת.

אבל במו עיניי ראיתי סרט על מחקר שנעשה, בו מדדו את הגירוי אצל נשים שהוקרנה מולן פורנוגרפיה. לא רוצה לספר לכם איפה ואיך מדדו, דמיינו בעצמכם. זה מדיד, מסתבר. אני כן זוכר שהנתונים הצפויים מדאיגים (אם אני זוכר נכון ולא באופן מגמתי) – רק 30 אחוז מהנמדדות הגיבו לגירוי הוויזואלי בצורה הניתנת למדידה. אילו היו עושים ניסוי מקביל על גברים, גם היה קל יותר למדוד, וגם האחוזים היו אחרים.

לא שאלתי מסביבי מי מחבריי מודה בקול שהוא מציץ באחרות, ועוד עירומות. כמות אתרי הפורנו כל כך בלתי נתפסת, שברור שיש להם הרבה לקוחות. לא חוכמה, אגב, להתעשר מפורנו. בדידות היא נקודה שיכולה להוביל בקלות לכיס של כל אחד.

גיליתי שאני מציץ יותר רק בתקופות שאני לבד

אני מציץ באתרים פורנוגרפיים בתקופות של "לבדוּת". להבדיל מבדידות, "לבדוּת" זה אומר להיות עם עצמך בטוב ולא להרגיש בודד. להערכתי אני מציץ שם לא כדי להתעורר מינית, הדמיון שלי עשיר בהרבה יותר, חוץ מזה אני אוהב להיות הבמאי, אף פעם לא העורך. אני שם (אם בכלל) כדי לקבל ישירות לווריד את מנת האינטימיות המזויפת, הלא מחייבת, הנגישה כל כך ומשעממת בסוף…. כן, פורנו הוא דבר משעמם, בסוף.

נסו לדמיין את עורך הסרטים היושב שעות מול מסכי העריכה. להערכתי זה לא מזיז לו, כמו הצלם שהתוודה בפניי שהוא בעקרון לעולם לא מנסה להתחיל עם הדוגמניות המדהימות שהוא מצלם. קשה לו לדמיין את עצמו מושחל בתוך המיתוס.

יש הרבה "עניינים" בהצצה מהסוג הזה. אתה יכול לבחור ז'אנר, נשים אמיתיות, "חובבניות", כמו שלך ושלי, או נשים מדגם משופר. יש גם גברים מאותו פס ייצור אגדי, למי שמעוניין או מעונינת. אישית, אם כבר אני בתוך מסע וירטואלי לתוך הפנטזיה שלי, אני מעדיף אותן מעוצבות בדיוק כמו שאני רוצה.

הגבריות בתוך התעשייה נמדדת לפי הביצועים, כמו כל מכונית. ובכלל, מקור המילה "פורנוגרפיה" הוא מיוונית – "לכתוב על יצאניות". מה יש לכתוב עליהן?

לא יכולתי להתאפק והצצתי בסרטי פורנו כחול לבן. מה יש? רק כלי משחית אנחנו יודעים לייצר טוב? בא לי לראות איך עובדת התעשיה כאן, בתוך ה"כולם מכירים את כולם", בתוך הישראליות החטטנית. כן, נגיד שאני ישראלי גאה וחטטן כמו כולם. מסתבר שזה אותו In and Out גם בעברית. יש קצת בעיות סאונד והאיפור נמרח במהירות, חוץ מזה לא הכרתי אף אחת.

מכר שלי ניאלץ לצורך עבודתו לחקור אתרי אינטרנט פורנוגרפיים. הוא תיאר בפניי את הסצינה כש"היא" עמדה מאחוריו, תוך כדי שהוא גולש למחוזות של אחרות. היא אשתו, הוא אוהב אותה, ובגלל זה הוא לרגע היה נבוך. היתה לו לגיטימציה מלאה, זה באמת היה בשביל העבודה. גם אחר כך, זה הביך אותם. ממש כמו בסרטים שהאשה תופסת את הבעל עם המאהבת, "זה לא מה שאת חושבת", זה כן, זה בדיוק זה.

הגירוי הוויזואלי הוא הסיבה הראשונה להצצה הגברית, אחר כך באה הפנטזיה הפרטית, לא הרבה מדי רוך, ישר ולעניין. כן, יש צדק בהבדלה בין המינים.

הצצה גנובה אל עולם המבוגרים

נחשפתי לפורנוגרפיה של פעם בגיל ה"נכון". שכנה מהבית ממול, באמצע גיל ההתבגרות, שההורים שלה טסו הרבה מדי לחו"ל, הזמינה אותי לחדר שלה, עם החבר שלה. רק שם היתה לי פרטיות. היא ההזמינה אותי עם המקרנה ששמעה שיש לי, סופר 8 מ"מ. בעבודתי הייתי מקרין סרטונים מצוירים, "השמן והרזה", צ'רלי צ'פלין, סרטי 8 מ"מ של פעם, כאלה שלפעמים היו נתפסים ופשוט עולים באש. הברחתי את המקרנה השכורה, את הסרטונים שאינני זוכר איך התגלגלו לידיי דחפתי למעיל, וצעדתי לתוך האיסור. הצלולואיד נשרף, יותר מפעם אחת, ישבנו שם, אני כולי סקרנות וציפייה, וזוג צעיר וחרמן גונבים הצצה אל אחרים, אני בכלל גנבתי הצצה לעולם אחר, אל עולם המבוגרים.

עד אותו רגע אהבתי את הספרונים הקטנים, פטריק קים וידיו המסוקסות על פטמות הדובדבן שלה, תיאורים מרגשים שהשפיעו על תפישת עולמי דאז. דווקא אם כבר פורנוגרפיה אז עדיף את הסוג ההוא. היתה שם תשוקה כתובה, היתה רכות, היתה סיבה, סובב ומסובב, נושא ונשוא.

היינו מחליפים בינינו "חוברות", עטופות בעיתון. וכשהיא היתה חוזרת אליך למגירה, נערת השער העירומה, פתאום היית מרגיש לרגע שבעצם התגעגעת. מה שאומר שהיית זוכר אותה לפרטי פרטים. יענו מכרה שלך.

היום זה קל יותר, מעבירים דיסקים, שולחים לינקים, מחפשים את מילת החיפוש הנפוצה ביותר במנועי החיפוש, מגיעים לאין סוף, פשוט לכמות בלתי נתפשת של פורנוגרפיה מקוטלגת.

אבל דווקא הזרות הזאת והזוית של ההצצה מאפשרת לרגע להיות עם עצמך, עמוק בתוך הפנטזיה, להרגיש שלא רק שהיא שלך – היא תהיה תעשה בדיוק רק את מה שתרצה, בטח שתרצה.

"אני גבר", מיצב אינטראקטיבי של קליוסטרו, יוצג בתערוכה הקבוצתית "פורנוגרפיה אהובתי", שתיפתח ב-2.8 בשעה 20:00 ב"בית האמנים" בתל-אביב.

פורסם בערוץ יחסים ynet

למי אכפת אם היא יפה, העיקר שהיא סקסית

אהבה סקסית

מרחוק נראה שהיא מפלרטטת דרך המכשיר הסלולרי. יש משהו בכל תנועה שלה שמורגש באוויר.

אתה יכול להרגיש את ההתפתלויות הקטנות, לשמוע את קול הנשימות שלה, לחוות את הצחוק הזה, פשוט ומתוק. צועני אחד אמר לי פעם: "סקסיוּת היא נכונות לחוות את החיים עם כל החושים"

אתה רואה אותה יושבת בבית קפה, באור יום. בסך הכל היא מדברת בטלפון, מרחוק נראה שהיא מפלרטטת דרך המכשיר הסלולרי, שותה קפה, צוחקת מהלב, מטה את ראשה אחורה, מראה צוואר, נוגעת בשערה. ולמרות שיש שולחן שמפריד ביניכם, אתה יכול להרגיש את ההתפתלויות הקטנות שלה, לשמוע את קול הנשימות שלה, לחוות את הצחוק הזה, פשוט ומתוק, לפעמים אפשר אפילו להריח אותה למרחוק. יש משהו בכל תנועה ותנועה שלה שמורגש באוויר, אבל רק אם אתה גבר. אין לי מושג איך חווה אשה מיצג כזה. יש לי מושג ברור מה זה עושה לי. אתה מתקרב ומקיף את השולחן ואז אתה רואה שהיא בכלל לא יפה, למי אכפת בכלל?

כן, היא נראית "רגיל", אין לה תווים מיוחדים, אור או אאורה אחרת, אילו היית נתקל בה מאחורי דלפק בבנק או בדואר לא היית מעיף בה מבט שני, אבל כאן בחוץ ליד השולחן, עם השיניים הלבנות שנחשפות עם כל חיוך, עם הנגיעות הקלות שלה בפנים שלה, המשחק עם העגילים, השיער שמוסט וחושף אוזן – כאן היא ללא ספק סקסית.

אתה אפילו לא צריך להזיז את האנטנה

אם אתה פוגש אשה בפעם הראשונה, והיא קולטת אותך מתעניין, השדר הזה שתקבל בחזרה, לזה קוראים סקסיוּת, שזה אומר "עליתי על התדר שלך". אתה אפילו לא צריך להזיז את האנטנה, תשאיר אותה בינתיים מקופלת. אולי רק בינתיים.

ואם במקרה נוצרה ביניכם אינטימיות, אפילו קבועה, ואתה מעז להציץ בזמן שאתם אוהבים, יש משהו בתנועה המעוגלת הזאת, בשילוב חום הגוף, המבט החצי מזוגג. אולי לזה התכוונו שאמרו סקסית.

אמר לי צועני אחד: "סקסית = נכונות, נכונות לחוות את החיים עם כל החושים, דרך הנשיות". סקסית זה גם סוג של שקט, לפעמים השקט של הסערה, למרות שיש את אלו שנראות חיות טורפות; אלה סקסיות עם ריח של סכנה.

זה המנגנון, הוא אוטומטי ועובד נהדר

"סקסית אחת", "היא מאוד סקסית". פגשתי יותר מאחת שהיתה חושנית, שההליכה שלה מעוררת את כל החושים בנוכחותה. ואולי קוראים לזה ככה כי הדבר הראשון שאתה רואה בה זה את המיניות שלה. די סקסיסטי לא? בכל מקרה, אין מה לעשות, זה המנגנון, הוא אוטומטי ועובד נהדר. אפשר אמנם לאלף את עצמך להסיט את המבט. את המחשבות – פחות.

ניסיתי לאתגר את הזיכרון שלי, מי יושבת שם מחייכת בראש הליגה? האם הגיעה לשם בנקודות, או בעיקר מקליעות לרחוק, אולי בגלל פאולים או בגלל ישיבתה על הספסל. קשה, קשה. אין לי באמת תשובה, כולן היו נחשקות, חלקן עדיין. בעיניי, בטוח שבעיני אחרים גם.

לא חוכמה לראות בחורה זרה ולחשוב שהיא סקסית. החלק הקשה יותר הוא לראות את הסקסיות שבזאת שבחרת. להזדקן אתה, לגדול עם הסקסיות שלה, גם כשהיא סתם מסתובבת בבית בטרנינג קרוע.

נתמזל מזלי וראיתי במו עיניי חושניות לשמה, רכות שמרגישים ממטרים. גם כשהיתה עסוקה במטלות החיים, היא עשתה את זה סקסי. שאלה גדולה: האם כשהיא לבד זה נשאר? האם גם אז היא נעה ככה ממקום למקום? מענטזת לאוויר?

הייתי פעם עם אחת, ממש יפה, כולם אמרו שהיא סקסית, זה מה שהיו אומרים קודם, אחר כך הוסיפו עוד סופרלטיבים. האמת שהיא היתה מאוד יפה וסקסית, אבל יותר מהכל בבסיסה היא היתה פתיינית אובססיבית, ככה היא חוותה את החיים כפיתוי אחד מתמשך. היא היתה אופנוענית, אמרתי עליה פעם שאני בטוח שכשהיא עומדת ברמזור אדום, היא יורדת מהאופנוע ומענטזת לרמזור, שיתחלף לירוק. נשים שונאות את הסוג המצליח הזה, עמוק בליבן, אבל רק את אלו שמצליחות.

ואומרים שיש את הסוג הזה שיכולה להיות יפה, אבל לא סקסית במיוחד. למרות שלא ראיתי כזאת, אף פעם. אשה יפה שמודעת ליופייה תהיה סקסית בעיני האחר, תמיד. ואיזו אשה יפה לא תהיה מודעת לעצמה?

האם פרוצה לאור פנס רחוב יכולה להיות סקסית? בעיני החרמן התורן באוטו בוודאי שכן, הן מקצועיות, יודעות בקלות לסמן את מיניותן הפורצת תמורת הסכום הנכון.

כל הקשתות יורות חיצים במקביל, ישירות לכל החושים

יש את הסוג המקובל על רוב הגברים, אשה שיוצאת ממקלחת, עם שיערה הרטוב, זה מראה מאוד סקסי, בעיקר בפרסומות.

בעיניי, האשה הנכונה שמזיעה ברגע הנכון, זה הזמן בו כל כולה סקסית, כל הקשתות יורות חיצים במקביל, ישירות לכל החושים, חוויה רב חושית מעלפת.

פורסם בערוץ יחסים ynet

כגבר, חנדלך נשי משפיע לי על הכרבולת

אהבה

אהבה, תרנגול

כגבר יש לי נקודות עיוורות, וברוב המקרים העיוורון מופיע מול "חנדלך". אין מילה עדכנית בעברית שמעבירה את החוויה הגברית לנוכח פעולה נשית זאת. "לעשות עיניים" זה דל מדי, אין בזה את שפת הגוף, הריקוד, הענטוז והעפעוף. וזה עובד עלי. כמו קסם, כמו כישוף, כמו אשה שמתפשטת

 

לא מסתבך עם נשים.

זאת אומרת, הלוואי שיכולתי לא להסתבך עם נשים. זה כמעט כמו להגיד שקוסמים לא מתעסקים בכישוף, או להגיד בצורה יותר גלויה וברורה שקוסמים לא מתעסקים עם מכשפות. עובדתית אין כמעט קוסמות שמופיעות על במות, יש רק קוסמים. אין גם כמעט מכשפים, אולי רק בסרטים מצוירים. אבל ללא ספק במציאות יש מכשפות. פגשתי כמה במו עיניי.

האומנם זה במקרה?

יש לי קסם שאני נוהג לעשות, בו אני שואל מתנדבת אם היא יותר מכשפה או יותר פייה? יש נוהל רגיל בקסם הזה: אם בעלה לידה, הוא ישר קופץ ואומר – "פייה כמובן" אבל אם היא לבד מולי היא תמיד תגיד "מכשפה" ותחייך חיוך מקסים, משכנע מאוד. אני נוהג לעשות לה "קסם מבחן", שבסופו היא צריכה להחליט בעצמה אם היא פייה או מכשפה. בסוף הקסם יוצא שלגברת יש באמת כוחות על טבעיים, היא פשוט ביצעה בעצמה את הבלתי אפשרי והבלתי נתפס. בדרך כלל הן מיתממות ושואלות: "אז מה אני?" מאיפה לעזאזל אני אמור לדעת מה את עושה לבעלך ולאנשים אחרים? אני יכול רק לנחש, מעצם ההיתממות.

אם בחרתי במתנדב זכר הוא יכסח לי את הצורה

בכלל, אני נוהג במופעי המבוגרים להשתמש במתנדבות ולא במתנדבים, דבר שלפעמים מעורר תרעומת. יש לזה סיבה מאוד מובנית והגיונית: אם במקרה פישלתי ומשהו לא פעל כמתוכנן (יחי מרפי הקדוש, אין מופע שזה לא קורה, רק שהקהל לא יודע את זה). אם בחרתי במתנדב ממין זכר הוא יכסח לי את הצורה, או כפי שאבא שלי אומר – "בלול אם יש תרנגול חלש כל הלול ינקר אותו עד שיהרוג אותו". הכרבולת מפריעה מאוד במפגש על במה בין זכרים, ועוד במקרה שיושבות בקהל תרנגולות. אבל אם בחרתי במתנדבת, גם אם היא תראה שיש שם כשלון היא תבליג; היא בטח נתקלה כבר בחוסר זקפה איזה פעם בחיים.

כרבולות זה עינין גברי לגמרי. יש לי חבר שתמיד ממנכ"ל בתפקידים בכירים במיוחד, יש לנו רב-שיח רב-שנתי על עניין הכרבולת. אני מנסה ללא הצלחה כבר הרבה זמן להזמין אותו לסיבוב ברחוב הקצבים בשוק הכרמל, שנחזיק ביחד בי איזו כרבולת מרוטה, שנזכור שהחיים עגולים, בדיוק מהסיבה הזאת אוכלים אחרי לוויות ביצה, שלא נשכח את העיגול המלא, משלב הכרבולת ועד למרק עוף.

בטוח שההסבר הרציונאלי ל"ציד המכשפות" של המאות הקודמות הוא פמיניסטי ומשכנע. עשר דקות מול עיניים כחולות של פמיניסטית שמתנסחת כראוי יגרמו לי להאמין כמעט בכל, גם בהיגיון שאומר שהגברים רוצים לנהל את העולם.

כגבר יש לי נקודות עיוורות (גם לנשים יש יותר מנקודה אחת, שאם נוגעים בה הן הולכות לאיבוד) בדרך כלל העיוורון מופיע מול "חנדלך" – מילה ארכאית, אני מנחש שמקורה ביידיש ומדמיין את אשתו של משחיז הסכינים בפולניה עושה חנדלך לקצב.

לעשות עיניים זה להראות את החלק הכי עמוק בגוף

אין מילה בעברית העדכנית שאני מכיר שמעבירה את החוויה הגברית לנוכח פעולה נשית זאת. "לעשות עיניים" זה דל מדי, אין בזה את שפת הגוף, הריקוד, הענטוז והעפעוף שמכילה המילה "חנדלך". "חנדלך" זה נקי, זה רק לשם הפעולה, רק בשביל להפעיל את המנגנון שלא יחליד. לעשות עיניים זה עם כוונה ברורה, להראות את החלק הכי עמוק שיש בגוף.

אני אוהב שעושים לי חנדלך. אמנם לא יצא לי לשבת בצמתים מאוד חשובים של מקבלי החלטות, בסיטואציות של בכירים חורצי גורלות, אבל כן ישבתי פה ושם בוועדות שמקבלות לעבודה וכן חוויתי חנדלך. ברוב המקרים הבנתי את זה רק בדיעבד, אחרי שהן הלכו. אם בוועדה ישבה איתי אשה, היא העירה את תשומת ליבי לעיוורון שלי. תמיד היא צדקה, הצלחתי לראות בעצמי מה קרה שם.

פעם היה לי אוטו מסחרי גדול, עם הפרדה בין תא הנהג לחלק האחורי. לקחתי טרמפיסטית צעירה, שכנה שגרה ממול, למרחק של פחות מקילומטר. היא נכנסה מהדלת האחורית והתיישבה מאחור. כשהיא ירדה והמשכתי לנסוע, זכרתי בדיוק את הצורה של כל האיברים העגולים שלה, הבולטים. לא היתה לי מראה פנימית באוטו, ואיני נוהג לנהוג שמבטי מופנה לאחור. זה פשוט היה שם בתוך הזיכרון שלי, עגולים ומפתים. אין לי מושג איך זה נכנס לתודעה שלי. נדמה לי שאני יודע מי הכניס את זה לשם.

לא באמת יודע למה אין קוסמות. האם מבין כל המקצועות בעולם קוסם הוא מקצוע גברי? מה יש במקצוע הזה שדורש זכריות?

כנראה גברים משקרים יותר טוב

רק כדי להתחנף למכשפות הקוראות כאן, אגיד שכנראה גברים משקרים יותר טוב. זה נאמר מהמקום שמניח שאין קסמים "אמיתיים" במציאות, חוץ מזה צריך מקל קסמים, צריך לאהוב צעצועים (אפשר לקרוא לזה גם פטישיזם), וחייבים את הדבר הזה שאולי אקרא לו "חנדלך של גברים" – "שארם", או "קסם אישי" בעברית.

בדרך כלל לבחורות יש חן, יש יופי כזה או אחר. היא יכולה להיות כוסית, או שרלילה, או גיברת או ליידי אמיתית. כמעט שלא אומרים "יש לה קסם אישי".

אבל משום מה, אשה מתפשטת, כמו שאמר הסופר ההוא, תמיד מרגשת אותי מחדש. כאילו שזאת הפעם הראשונה שאני רואה את הקסם הזה קורה במציאות. עלי זה תמיד עובד.

פורסם בערוץ יחסים ynet

חשבתי שכך נהוג, לריב עם החותנת

אהבה, לריב עם החותנת

נישואים בתחילת גיל 30 היו מבחינתי כורח המציאות. לא ברור לי למה בחרתי בדרך ההיא, הרי יכולנו סתם לנסות לחיות ביחד, ליהנות, לפחות עד או עם הילדים. היה לזה יותר סיכוי מאשר הסט הפולני שהלבשנו על עצמנו, כמו ללבוש מעיל פרווה של חיה שעוד לא מתה באמצע הקיץ, על חוף הים

הגיע אלי חבר, לא מאוד קרוב, אבל מספיק פתוח וסומך בשביל לחלוק איתי. הוא רוצה ללכת ממנה, סימני הקשיים שעברו חרצו עמוק מדי, לטענתו. הזכרתי לו שהיא העוגן שלו, הבסיס. אמרתי לו שראיתי אותו לפני שהיא באה, ואחרי. עכשיו זה הזמן הכי שמח בחייו, היום זה נראה לו אולי מובן מאליו, השקט הזה שהוא נמצא בו והסדר, אבל זה לא מובטח לו לתמיד. הוא לא הבין לגמרי, אבל הסכים להקשיב.

 

טלטלת הגירושים עם הילדים, יהיה אשר יהיה המסלול בו בחרת – "הידידותי", או "גישור ופישור", או "מלחמת רוז ברוז" – עלולה לשבור לך את הדרך אל השקט ולהסיט אותך ממסלולך לכיוונים מפתיעים, לא בהכרח לטובה.

מצד שני, אם תעבור כמעט בכל רחוב עגלה עם סוס של אלטעזאכען שיצעק בקולי קולות "כל מי שלא מרוצה מחיי הנישואים שלו שיעלה עכשיו", לא יהיה מספיק מקום בעגלה.

הגירושים שלי, עם כל הקושי הרב, תרמו לי לא מעט במסע שלי. גם במסעי כמחפש אהבה ומסרב להתפשר (יש יגידו – להתעורר) וגם במסע הבסיסי כאדם, בודד, לאו דווקא זוגי. ואפילו במסע אל סיום תשלומי המשכנתה.

"זה לא עניין של בגידות, אין כאן בגידה"

מצאתי את עצמי מפרגן לו, לחבר שרוצה לברוח מאשתו, את הקשיים של חיי הנישואים שלו. ניסיתי לשאול, להבין. "זה לא עניין של בגידות, אין כאן בגידה", טען בתום. אפילו לא חייכתי.

אני לא מבין גדול בהצלחות של חיי נישואים, למרות שניסיתי פעם אחת. בדרך כלל אני משתדל לנסות כמעט כל דבר לפחות פעם אחת.

מלצרית אחת ניסתה לשכנע את הבן שלי לטעום שוב משהו שהוא ממש לא אוהב לאכול, למיטב זכרונו. היא הסבירה לו שבענייני אוכל, חייבים לנסות פעמיים לפחות, הואיל והמצב הנפשי והמקום יכולים לשנות את הטעם. הוא סירב בתוקף. אולי זה עניין של גיל.

באהבה ניסיתי פעם, פעמיים, זה לא עבד בשתי הפעמים, מאותן סיבות. מקום שונה, מצב נפשי שונה, גיל שונה, אותו כישלון.

נישואים, לפחות אז, כשהחלטתי לבצע את הניסוי ההוא, היו כורח הגיל והמציאות, כך חשבתי. משם באתי, מתחילת גיל ה-30. טעות של מתבגר. עד היום לא ברור לי למה בחרתי בדרך ההיא בניסוי ההוא. יכולנו סתם לנסות לחיות ביחד, ליהנות, לפחות עד או עם הילדים. היה לזה יותר סיכוי מאשר הסט שהלבשנו על עצמנו. הפולני. זה היה כמו ללבוש מעיל פרווה של חיה שעוד לא מתה באמצע הקיץ, על חוף הים.

היום נראים לי הנישואים כמו פתח שהולך ומתרחב, נקודה המאפשרת למשפחה הגרעינית להיכנס לך לתוך החיים. אם זה בסדר לך, או אם הם משפחה נחמדה, ברוכים הבאים, "שבו, אולי תאכלו משהו…"

שלושה ימים רבתי עם חמותי לשעבר על עניין "קציצות הכבש" בתפריט לחתונה, רק אחר כך הבנתי שהיה מדובר בכלל בעניין עדתי נטו. ואני חשבתי שכך נהוג, לריב עם החותנת. האמנתי שזה אומר שאני מקבל אותה ורוצה אותה בתוך החיים שלי. היום הייתי הולך על תפריט חלבי, או נותן לה להחליט בעצמה.

יש תקופות שאני חסיד של המשפט "לא מתחתנים עם מי שאוהבים באמת, לא עושים לו/ה את זה". האומנם? האם מוסד הנישואים נכשל? אולי רק הבחירה לקתה בחסר, שלה או שלי, או הביחד, אולי זה סתם עוד כישלון אישי לרזומה? אולי בכלל זה קרה כי הייתי חייב לנסות גם את זה לפחות פעם אחת? אני מקווה שהמלצרית ההיא, שלא הצליחה לשכנע את הבן שלי, סתם דיברה.

אבל נחזור לחבר שלי. הרגשתי שאני באמת מאמין ששווה להם לנסות. אני אפילו לא מכיר אותה, ראיתי אותה רק דרכו במהלך השנים, ואהבתי את מה שראיתי, ופתאום נהיה לי חבל. הרגשתי צורך לשכנע אותו שינסו לפחות טיפול זוגי או משהו. הוא כמעט השתכנע.

נכשלנו בניסיון להחיות את המתים

פעמיים ניסיתי את זה, טיפול זוגי. ללכת לצד שלישי, לנסות "לנתב את הריב", לאפשר דיאלוג. בשתי הפעמים זה היה מאוחר מכדי להחיות את מה שהרגנו במו ידינו. נכשלנו בניסיון להחיות את המתים.

הריב הזה, למדתי, הוא ריב בסיסי אחד ויחיד, שבמהלך השנים מקבל צורות שונות, החל ממגוחכות ביותר, כמו המקום של מברשת השיניים, ועד לריבים כבדים. ריבים שנגמרים בגירושים.

זה אותו ריב, בגלגוליו השונים. לקח לי הרבה שנים ללמוד לריב, היו לי גם קשר או שניים נטולי ריבים לחלוטין. זה לא אומר שהוא לא היה שם, בתחפושת, הריב המסתתר. הסוג הזה, אגב, הוא הכי מסוכן.

אם הצלחתם לזהות אותו, את הריב הזה, לסמן אותו, שניכם יחד, תוכלו להתמודד איתו. אם אתם באמת מסוגלים לוותר, אבל לוותר ממש, לא רק כמס שפתיים, תוכלו להמשיך מעבר, מעבר למילים, מעבר לאגו, עד שהמוות יפריד ביניכם. אני בינתיים רק מתאמן על זה. קל להגיד.

הניסיון למסד את האהבה, פתאום זה נראה לי דווקא רעיון טוב, מסגרת שמאפשרת "סדר" במקום שהוא לא באמת נחוץ וגם הכי בלתי אפשרי, באהבה.

 

השאלה כמה זמן זה יימשך רלבנטית בכל מפגש, בכל מערכת יחסים שנוצרת. התשובה, כך נדמה, משתנה ממקרה למקרה.

למדתי על קשרים שמגדלים את הפרידה בתוכם, מרגע היווצרותם, זה רק שאלה של זמן עד שזה יפרוץ כמו כל מחלה או קלקול. ויש קשרים שלא קורה בהם כלום יותר מדי, וגם זה לא מעט. ויש כמובן קשרים נדירים, מוצלחים. יש לי בסביבה שניים-שלושה זוגות מעוררי קנאה.

הכרתי קשרים שנגמרו "פתאום", בקול תרועה רמה או בקול ענות חלשה, בעצם בלי סיבה שאפשר ללמוד עליה ולהפיק לקחים באמת. חבר קרוב אחר לא יכול להסביר למה היא הלכה, הוא באמת לא ידע. האמנתי לו. אין תשובה אחת לכמה זמן זה יימשך, או אולי השאלה לפעמים הופכת להיות – איך זה יימשך?

חונכנו לאלוהים אחד, בית אחד, בן זוג אחד. יש משהו מאוד מפתה במונוגמיות, יש חיות שמצליחות לשמור על קשר זוגי אחד לאורך כל החיים. בני האדם, אני למד, לפעמים הם חיה, אפילו רעה, לרוב הם סתם "עוד חיה" בטבע הזה שמסביב. וכמו בכל ריבוי של פרטים, חלקם מתאימים להגדרה במדויק, וחלקם לא.

בנישואים אין "אחריות יצרן", יש אחריות אישית, מלאה. כל אחד אחראי ב-100% על ה-50% שלו. ובנוסף לכל הצרות, בשביל שזה בכלל לא יהיה מתמטי, אי אפשר לחשב את זה. קשרים זוגיים טובים לעולם אינם סימטריים, כולם כמו מספרים ראשוניים, מתחלקים בעצמם ובאחד.

אולי בגלל זה, לפעמים הקשר מסתבך, כמו כל חבל או חוט עם שני קצוות שהוא בכמות גדולה, או ארוכה, במיוחד לאחר שפתחת את החבילה החדשה והחוט הולך מתפזר ומתפלנטר.

לא במקרה יש מנהג יהודי הקובע שנערה המסוגלת לפתוח סליל צמר מסובך לגמרי, מלא קשרים בלתי אפשריים, היא ורק היא כבר בשלה לנישואים.

פורסם בערוץ יחסים ynet

 

כל עוד האהבה נמשכת, הכישוף פועל לטובתך

אהבה, כישוף

כשאשה רוצה גבר, היא תמצא את הדרך להגיע אליו, "לכשף אותו". מי החכם שאמר שזאת קללה לסרב לאשה המזמינה אותך למיטתה? יוצא לי לפגוש גברים "מכושפים" עם מבט מזוגג כשזה טרי, ועם מבט מת כשזה מתמשך ולא מוצלח

לא הייתי אף פעם אצל מכשפה ביפו, כן מאמין (רק כשנוח לי) באסטרולוגיה. באחרונה מרבים לפנות אלי כדי "לאבחן את האמת", בעיקר בעקבות האורי גלר הזה. מוזר לפנות לקוסם בשביל לשמוע את האמת על קוסם אחר. כשאני נכנס למשרד, כמעט לכל משרד באמצע היום, ומזוהה כקוסם, הבקשה הכי פופולרית הראשונה זה "תעלים אותי", הבאה בתור זה "תעלים את אשתי", ויש גם "תעלים לי 20 קילו". ילדים מבקשים בעיקר להיות דמויות אחרות, נסיכים, חיות, בעיקר עכברים או אריות. למה כולם רוצים להיעלם, לאן בדיוק? גם אני רוצה לשם, עכשיו.

 

ללו ריד יש שיר מופלא על קוסם, הוא אומר שם משהו כמו "אני רוצה לספור עד חמש, להסתכל לאחור ולמצוא שנעלמתי". יש לו סיבה, אם הבנתי נכון את השיר הוא על הרגעים האלה המקוללים.

במסגרת הגֶלֶריזם שתקף אותנו הגיעו אלי לשיעורים ב"קריאת מחשבות" (תירגעו, מדובר במעשי להטים) כל מיני טיפוסים שבאו ללמוד את הדרך לשגע את החברים שלהם. הגיע גם בחור צעיר, שהשאיר את הסיגריות בבית כי לא האמין שאפשר יהיה לעשן אצלי. הוא גם השאיר את הכיפה באוטו, כדי שלא אראה שהוא ירא שמיים, ובא לבדוק מקרוב את מה שהוא ידע – ש"זה" לא באמת. בסוף הפגישה הוא סיפר שהוא עושה דברים "באמת", פותח בזוהר ובתנ"ך מסיר עין הרע, בלי עין הרע.

 

בא המכשף אצל הקוסם, בשביל לגלות את האמת

הוא הצליח להוביל אותי למטבח, לקחת קערה עם מים, ובטקס קבלי עתיק לשפוך לתוכה כף שמן, כדי לבדוק אם יש עלי עין הרע. למזלי היתה שם טיפה אחת שירדה למטה (שמן צף על המים, כך לימדו אותי), זאת שמסמנת שיש עלי עין הרע קטן. "היא", הוא אמר ישר, "היא שמה עליך עין הרע".

מובן ששאלתי איך אפשר להסיר את "זה" והוא הציע לי טיפול קבלי שלם, הכולל קריאת מילים מסוימות וטקסים אישיים. הוא הבטיח שבתוך חודש הכל יסתדר.

בא המכשף אצל הקוסם, בשביל לגלות את האמת, וגילה שיש לקוסם עין הרע. אין סוף לחלק הזה של הסיפור, אין לי כל כוונה ללחוש לחשים כדי להסיר כישוף דמיוני שהטילו עלי, אפילו אם זאת "היא". זה לא אומר שאני לא מאמין שיש כזה דבר הטלת כישוף, אבל זה דווקא נתפס כמשהו טוב בעיניי.

כל שלב ההתאהבות יכול להיות מתואר כ"הטלת כישוף". יש לי באופן אישי 20 גרסאות שונות לשיר המדהים I Put A Spell On You. בתקופת ההיפים, שזה אז, מזמן, האמינו באהבה ובכישוף .

כשאשה רוצה גבר, היא תמצא את הדרך להגיע אליו, "לכשף אותו". מי היה החכם שאמר שזאת קללה לסרב לאשה המזמינה אותך למיטה שלה? וכשגבר רוצה אשה? האם הוא ימצא את הדרך להשיג אותה? בימים אלו, לפחות פוליטית צריך להיות ברור, אין כאן מקום לכישוף או אמונות טפלות, צריך להיות ברור, אחרת אתה מבין לעומק מה זאת אהבה מקוללת.

יוצא לי לפגוש גברים "מכושפים", כאלה עם מבט מזוגג במקרה שזה טרי, ועם מבט מת במקרה שזה מתמשך ולא מוצלח. אני מאמין שזה גם הפוך, נשים עם מבט מזוגג, למרות שעל זה רק שמעתי, לא ראיתי במו עיניי. ועד שאני לא רואה אני לא מאמין, הרבה פעמים אני מאמין ולא רואה.

כל עוד האהבה נמשכת ואתה מספק את הסחורה, הכישוף פועל לטובתך, אתה רואה רק את מה שאתה אמור לראות. אבל אם משהו לא מסתדר, מטילים עליך… מכשפות, לפחות באגדות, מטילות כישוף רע, ולהרבה זמן.

אולי זה מצב היפנוטי שכזה

אולי זה סוג של סוגסטיה, מצב היפנוטי שכזה, מה שהן עושות. אולי הן נותנות או לא נותנות בדיוק את מה שאתה צריך, בעיתוי הנכון. רוב הנשים שמחות שאומרים להם שהן "מכשפות", לפחות בסתר ליבן.

ואז לפעמים זה קורה, ולך, האהבה הופכת למקוללת. מצאתי את עצמי מקלל, בקול רם, יותר מאשר בשוטף הרגיל, מנסה לברוח, לא מבין יותר את המציאות המשותפת, בדיוק כמו מה שמתארים – אתה קם בבוקר ולא מכיר את מי שלידך. וזה עוד במקרה הקל. במקרים קשים, של גירושים למשל, מצאתי חברים קרובים מסתובבים אחוזי כישוף, אוחזים באוויר, מתפתלים, שונאים, הכל חוץ מלהודות שהם בחרו במכשפה הזאת, או לחילופין להודות בכישלון שלהם. ואין מה לעשות, כך חונכנו, לפחות באגדות תמיד המכשפה היא זאת שמטילה כישוף.

תעשיית היידעונים בנויה על לקוחות האהבה. נכון שבפרסומות שלהם הם מסירים עין הרע, ויש בתפריט גם פתרונות לכסף ולמחלות, אבל להערכתי רוב הלקוחות שמוכנים לשים על זה כסף, והרבה כסף, הם אלה שמחפשים אחרי האהבה. אולי הם מחפשים אחרי מה שמונע מהם להתאהב.

ידעוני טוב יידע בעזרת חושיו המפותחים לטעת בך את האשליה, שזה ממש קרוב, תכף ה"הוא" בא תכף "היא" מגיעה, היא בדיוק מסתרקת כרגע, לא נותר לך אלא לשלם ולחכות בסבלנות.

ונניח שהטילו בך כישוף, נפלת בו כמו כולם, נהנית חלק מהזמן (בעיקר כשרצית ליהנות), נהנית במרחב שהיא השאירה לך, בתוך הכישוף. ואז זה נגמר. נגמר בעיקר כי זה נגמר.

אתה מסתובב בלי לדעת בכלל שיש עליך קללה, לא משנה אם אתה מאמין ובמה. מה שאתה מרגיש זאת בדיוק התוצאה של הפעולה הזאת שנקראת "קללה".

ונכון, יש הרבה מערכות יחסים שמסתיימות בקלילות, כל אחד הולך לדרכו, יש הנשארים ידידים (אוי), לשם ה"קללות" לא מגיעות, הן נשארות קפואות באוויר כמו גוש קרח.

אני אוהב להרגיש מכושף, להרגיש שזה חזק ממני. היא תופסת את כל שדה הראייה, את כל החלומות. האהבה שלנו מנהלת את הזמן בעולם, אנחנו זה הנצח, אנחנו ננצח.

לפעמים מתעוררים מההרדמה לפני הזמן, או להפך, נשארים רדומים מעבר למתוכנן. נשכתי לעצמי את הלשון הרבה פעמים, הרבה שעות אחרי שעזבתי את רופא השיניים.

פורסם בערוץ יחסים ynet

 

 

שעות של נשיקה על ספסל בגן. האחת והראשונה

אהבה, שעות של נשיקות על הספסל

דהרתי על אופניי לכיוון קולנוע פריז, זוכר שראיתי את החיוך המקסים הזה מציץ מבין התלתלים, זוכר שפתיים, חיוך, וקול מתוק, זוכר את גל החום הראשון שוטף מבפנים

קראו לה על שם של טייס שנהרג, לא יודע אפילו באיזו מלחמה, הטייס היה האהוב הראשון של אמא שלה, לפני שנעשתה אמא שלה.

תל אביב של קולנוע פריז וקולנוע תכלת, אפשר היה להתפלח מהתיכון לשוק הפשפשים, להצגה יומית של סרט איטלקי כבד ואמנותי. הסתובבתי אז, לפני כמעט שלושה עשורים, בקפה שטרן, מסביב למשוררים, רובם פעילים היום. לדעתי לא דיברו שם הרבה על אהבה, או שלא הקשבתי. שישי בצהריים היינו נפגשים, כולנו, דור של פריקים די מלוכד, בריטואל קבוע.

דהרתי על אופניי לכיוון קולנוע פריז, זוכר שראיתי את החיוך המקסים הזה מציץ מבין התלתלים, זוכר שפתיים, זוכר חיוך, וקול מתוק כזה, זוכר את גל החום הראשון שוטף מבפנים. רק כעבור שנה היא התוודתה בפני שקלטה וסימנה אותי לעצמה כבר כמה שבועות לפני כן. כך שהגרסה לפיה אני בחרתי בה לא מתאימה כנראה למציאות.

נהגתי לרכוב על אופני ספורט מהדור הישן, אבא שלי מצא אותם ברחוב, הלך למשטרה, ואחרי חצי שנה הן עברו לידיי. אופניים עם כידון הפוך, כמו פעם, הרבה דברים היו הפוכים.

מכיוון שהסרט שהוקרן בקולנוע פריז, "הזלילה הגדולה", לא מצא חן בעינינו (עזבנו באמצע לפני המנה העיקרית העשירית) והזמן דחק, ומכיוון שאהבתי את המראה של החיוך שלה ומשהו בפנים רצה עוד, הצעתי לה טרמפ על הכידון ההפוך. דהרתי את עליות רחוב הירקון צפון, לא מבין איך, כן זוכר את ריח שערה, שהיה קרוב לפני, בזמן שאני מתנשף כמו תיכוניסט שוויצר, היא די נהנתה מהטרמפ המוזר.

חיכיתי בכיליון, שזה בעיניי קיצור של "כמו מיליון"

תמיד היציאה לאור מהחושך מלווה בסגירת עיניים, עיוורון זמני. יצאנו והלכנו לאט את רחוב בן יהודה. היא גרה ליד בית הוריי, נפרדנו וקבענו לערב. חיכיתי בכיליון, שזה בעיניי קיצור של "כמו מיליון".

לא מכבר היא חזרה כאשה בוגרת לביקור מולדת. יצא שאכלנו צהריים, אנחנו אף פעם לא מדברים על מה שהיה, אבל בדרכנו חזרה למכונית עברנו במקרה את אותו מסלול, ושם, בין הבתים, מסתתר הגן הציבורי ההוא. חייכנו.

בלילה ההוא, לפני 27 שנה, אני זוכר מבוכה, קיצונית עד כדי כך שנושא השיחה הגיע לגפילטע פיש אפילו. אחר כך אני זוכר רק רוח ים של אביב בתל אביב, חושך עם פנס רחוב רחוק, ואת טעם הנשיקה הארוכה, שעות של נשיקה על ספסל בגן ציבורי שעדיין לא נשא שם של תורם עשיר.

מגששים, לומדים לחייך בפה צמוד

עד אור הבוקר ישבנו שם נוגעים, מתחשמלים, מחפשים, מגששים, לומדים לחייך בפה צמוד. רק עכשיו אני מבין מה זה אומר לזכור את הנשיקה הראשונה.

חצי שנה אחר כך עשינו את זה בחדר על הגג, הלכתי לטירונות, והגעגוע שנמשך שבוע פרץ וריסק את כל חומות המגן כמו ראש חץ גרעיני לתוך רכות אין סופית.

מכיוון שהיא גרה כילדת חוץ בקיבוץ מרוחק, לא היתה לי ברירה אלא לשנות את עבודת הגמר שלי בביולוגיה "בית גידול" ולבחור נושא שנמצא בבית הגידול שלה, "פרי ההדר ומזיקיו". כנימות, אפילו קמחיות, יכולות להיות עילה מאוד רומנטית לטיפוס על עצים בפרדס. עד היום ריח ההדר הפורח עושה לי את זה. טיפסנו על עצים, עם זכוכית מגדלת, שעות רדפנו אחרי מזיקים בפרדסים.

לך תנהל סיפור אהבה מחוץ לעיר, רחוק במונחים של מתבגר שרק קיבל רישיון נהיגה. עשיתי הכל בשביל לקבל את הפיגו' 404 של אבא שלי, אפילו למדתי למבחנים, ובימים שלא הצליח לי נסעתי באוטובוס, קמתי מוקדם כל כך לחזור לתיכון בזמן. כל כך מוקדם שאני נשבע שראיתי בין הערפילים בדרך לאוטובוס בקיבוץ ארנבות מתרוצצות בריקוד של בוקר בין הפרדסים.

היה לי חדר על הגג, חדר כביסה מתקופה עוד יותר מוקדמת, עם מנעול לדלת, פטיפון והרבה בדים הודיים משוק הפשפשים, בילינו שם שעות במטר על מטר, מחפשים ומגלים זה את זו. פעם המוזיקה באה ב-33 סיבובים לדקה.

אחר כך עזבתי לדירה משלי. אמא שלה הרשתה לה לישון בסופי שבוע, ארוכים ואוהבים, מלאי הרפתקאות. הכל חדש, הכל פעם ראשונה, ביחד של נעורים, ביחד של גדולים.

כשעברנו לגור יחד התחילה הפרידה. היה לה לאן לברוח כשרבנו, היו לה כנראה סיבות טובות. למרות שהלכנו לשוק כל שבוע, למרות שהיה לנו בית, וחברים משותפים, למרות שרקדנו ואהבנו, הלכנו לכיוונים שונים כל אחד לדרכו. היא ברחה רחוק, לארץ אחרת, לחיים חדשים, אני נשארתי לבד.

פורסם בערוץ יחסים ynet

עדיף לעשות את ירח הדבש לפני החתונה

אהבה, עדיף לעשות את ירח הדבש לפני החתונה

אהבה, עדיף לעשות את ירח הדבש לפני החתונה

זה כבר אחרי ספירת הצ'קים, אחרי שאתה כבר יודע אם הרווחת, או שלא. אני מעדיף חופשה משותפת בשלב המוקדם של ההימור. אז מתחילים לצוץ הדברים הנסתרים

 


זאת הרשימה הראשונה שהיה לי בראש שם בשבילה (בדרך כלל הוא מתגלה במקרה בין המילים). זה הרעיון: רב הנסתר, רב הגלוי. במשך שנים אהבתי לחשוב שרב הנסתר על הגלוי, כך שנו חכמים. זה מתאים לאינטרסים של קוסמים, בטח ידעונים, לפוליטיקאים, וגם לתחילתם של סיפורי אהבה, או לסיומם.

קרה לי הרבה שחיפשתי את מה שמונח ממש מול עיניי. לפעמים מצאתי מיד, הגלוי היה מולי, ולפעמים לא הצלחתי לראות את זה. בטח היא עברה לפני עיניי עשרות פעמים ולא שמתי לב, הלב שלי היה עסוק באחרת.

יש אמונה תפלה שאם הלך לך משהו לאיבוד תנסה להפוך כוס, ואז הוא יופיע. הרעיון הוא ההשהיה: תירגע ותמתין, זה יבוא. בתקופות טובות אני קם אחרי הלילה ישר עם הפתרון, לפעמים משהו מעיר אותי באמצע הלילה בכדי שאוכל לגשת ישר למקום שם נמצא מה שחיפשתי.

ויש אפילו מחזירי אהבות ישנות, במו עיניי ראיתי את השלט ברחוב סלמה בתל אביב, הרבה לפני שמישהו כתב על זה סיפור. אפילו שקלתי יותר מפעם אחת ללכת לנסות. זה דווקא ענין גלוי. אהבה שגוועה קשה להפיח בה חיים, למרות שהצלחתי פעם אחת אחרי שנים רבות.

לא הכל מונח לפנינו, האמת נמצאת דווקא בחושך, או לפחות במקומות החשוכים, בצל, בצללים, לא באור החשוף, המסנוור. מקצועי כקוסם לימד אותי הרבה על השימוש באור ובחושך על מנת להסתיר דברים, דפנות כפולות ומראות צריך להראות בחושך. כל אשה יודעת להראות את הנסתר ולהסתיר את הנראה, גברים פחות טובים בזה. במקרה הזה ה"אמת" היא שדברים נראים בחושך, וכן גם מרחוק על הבמה, אחרת מכפי שהם באמת.

אני מעדיף את תיאוריית מאה הימים

עוד אמת היא שמה שנדמה לך שאתה רואה, לפחות אצל קוסם מיומן, בכלל לא קיים באמת. גם באהבה נדמה לך שאתה רואה, עד שנפקחות עיניך, כאילו במקרה. בתחילת קשר, אתה תחת השפעה משכרת, יש המגדירים את שלב ההתאהבות כמצב פסיכוטי קל, חולף. נדמה לך שאתה נהדר, שהנצח בהישג יד, שככה אתה רוצה לחיות לפחות את שארית חייך. ואז יש את המדרגה הראשונה, שצריך לעלות או לרדת. יש תיאוריות שונות של זמן, אני מעדיף את תיאוריית מאה הימים, תנו לכם מאה ימים של חסד. שמעתי שיש ארץ באירופה שאתה יכול לקבל שבועיים חופש מהעבודה לצורך התאהבות, בטח זאת איטליה ( זה על חשבון החופשה השנתית שלך, תירגעו, לא כל כך רע פה).

האם לא קוראים לזה אצלנו ירח דבש? רק שירח דבש זה בעיתוי לא נכון בעיניי, זה כבר אחרי ספירת הצ'קים, אחרי שאתה כבר יודע אם הרווחת או שלא. אני מעדיף חופשה משותפת בשלב המוקדם של ההימור.

 

רבנו את כל אותו הלילה

את ירח הדבש שלנו בחרנו לבלות באיי סיישל, ולהגיע אליהם מאיטליה. היא הסכימה לוותר על כל הקניות המתוכננות של הטיול (כולל מגפיים), בתמורה ללילה אחד באיזו וילה איטלקית בקיאנטי. הלילה הכי יקר שהיה לי בחיי, למעט החתונה עצמה. אין ספק שרק מה שראו שם מהחלון היה שווה את המחיר, אבל אם אנחנו בענייני נסתר וגלוי, אגלה לכם שרבנו את כל אותו הלילה. עדיף היה מגפיים.

אז מתחילים לצוץ הנסתרים, להתגלות לפניך. מידת האמת שהוסתרה ממך תלויה במידה רבה בעיוורון שאתה מוכן לסבול. כל האחריות מוטלת על הצופה. הרי היא היתה שם, מולך. יכולת לראות. לרוב, בפגישה הראשונה טמון הכל, רק שאין זמן לראות הכל, או שאולי בכלל אין רצון, מי רוצה לראות את הגלוי?

והנסתר, אוי הנסתר, כל כך גלוי… לקח לי כמעט את כל חיי לקבל אותו כחלק מרכזי בחיי. אין לך שום סיכוי לדעת עליה את מה שלא תרצה לדעת, ואין גם אפשרות שתדע הכל, אין טעם. היה סרט כזה, שהוא משאיר אותה בבוקר הראשון לבד בבית שלו ומתקשר להגיד לה שלא יפה לחטט. וזה עוד לפני שהיו מצלמות רשת נגד גנבים.

אנשים מתים לקרוא מחשבות. אוי ואבוי, רק זה חסר לי להיות מסוגל להיכנס לראש שלה מתי שארצה. מסתפק בלהקשיב לנשימותיה, לחבר את זה למה שאני עושה ולהבין את המקור, הצצה לפנטזיה שבכלל מתרוצצת בראש שלי.

ואם עברתם דרך ואתם מסוגלים לדעת את זה על עצמכם, את הנסתר, יש סיכוי שתוכלו לשתף בו את אהבתכם. ואם היא באמת רוצה ללכת איתך רחוק, היא תקשיב, תחייך וכאשה בשלה תתכנן את הפעולה הבאה. אתה בר מזל, קצת התמסרות מצידך (ובעצם לפנטזיה של עצמך), ותוכל להבין מה זה לגעת בירח.

יש לי הצגת ילדים, שהיה לי שם בשבילה עוד לפני שהיה לי מושג בכלל מה זה הולך להיות. אפילו הפקתי לה פוסטר עוד לפני שהתחלנו לכתוב אותה. כולם הרימו גבה, היו שלגלגו על עצם הרעיון. עברו 20 שנה, ההצגה "הוקוס צליל ופוקוס", שהחלה דרכה ב-1986 כרעיון לפוסטר, עדיין מציגה, למעלה מ 400 הצגות, זכתה לתשבחות, שני דורות של ילדים עד גיל עשר כבר ראו אותה. כולה רעיון לפוסטר.

החיים זה לא הצגה, או שאולי הם הצגה אחת גדולה ומתמשכת. אהבות שמתחילות תמיד נראות גדולות. לפעמים הן באמת שכאלה, מה שנגלה מתממש, אבל לפעמים הנסתר מחכה בשקט להתגלות, ואז, כשזה בא ונגלה, רק אז יש תוקף לגרסה המקורית של המשפט, "רב הנסתר על הגלוי".

פורסם בערוץ יחסים ynet